איסוף עצמי

S E L F  C O L L E C T E D

הכל התחיל באריזת קוטג' ריקה

 

 

לכל משפחה יש את הסיפורים האלה. אלה שמספרים שוב ושוב. אנקדוטות משעשעות או משמעותיות בהיסטוריה המשפחתית או האישית של אחד מבני המשפחה. במקרה שלי אלו שני סיפורים: הראשון הוא על איך שציירתי את ראש הממשלה דאז, מנחם בגין ז"ל, כשהייתי בת 4. והשני על זה שלא הסכמתי שאמא שלי תשליך את קופסאות הקוטג' הריקות לפח האשפה - "כי הן תהיינה מסכנות בפח". הייתי בת פחות משלוש.

 

הסיפור הזה עולה בדרך כלל צמוד למשפט: "דפנה לא זורקת כלום".

 

מאז ועד היום חפצים רבים נכנסו אל חיי ולא מצאו את דרכם החוצה. (נשארו לדור בין כתלי ביתנו שהפכו נסתרים מיום ליום, והם אפילו לא טורחים להשתתף במשכנתא).

 

והסיבות הן שונות ומגוונות:

 

כילדה- כי הם "חמודים". (עד היום לא מסוגלת להשליך דברים שמתבוננים עליי)

כי אפשר לעשות מזה יצירה (משפט שהבת שלי הפנימה טוב טוב)
כי זה פשוט יפה או ממממממש מגניב.
כי אני אוספת כאלה (כן, הרבה אוספת כאלה)
כי זה מזכיר לי משהו (מודה שפעמים רבות אני לא זוכרת דברים שאני לא רואה מול העיניים)
כי זה מזכיר לי מישהו (אותו דבר)
כי זה חשוב. כן, זה חשוב.

כי אני חייבת להשיג את זה!
כי יש לו משמעות היסטורית! 
כי זה פשוט פריט מעניין

כי זה מסמך - כל מסמך, חשבון, קבלה, פירוט... לא משנה ממתי ועד כמה רלוונטי (אישור רישום לכיתה א' למשל. לא של הילדה -  שלי!) - אולי אני אצטרך אותו מתישהו (כמובן שאם יבוא יום שכזה אני לא אדע איפה הוא - אבל זה סיפור אחר)
כי זה עלה המון כסף (אפילו שעכשיו זה עולה לי בריאות להיתקל בו כל פעם שאני מנסה לפתוח את הארון)
כי אני אצטרך את זה מתישהו (סכוי גדול שאף פעם)
כי זה וינטג'! (יש היום משהו שהוא לא וינטג'?)
כי זה יהיה פריט האספנות של העתיד (שמבחינתי זה בערך הכל)
כי כבר אין כאלה (לא עושים היום דברים באיכות כזו טובה....)
כי יש לי שניים - משמע, התחיל אוסף.
וסתם כי חבל - זה טוב.

 

בטוחה שיש עוד סיבות רבות שלא עלו על דעתי.
 

ואם כבר השלכתי משהו? בכיה לדורות. איך, איך זרקתי את זה? איך לא שמרתי? איזו שטות. זה שווה המון היום. אי אפשר כבר להשיג, כמה כאלה היו לי וכו'.... והכי מצחיק, (או עצוב, תבחרו אתם)  - וכבר קרה. כשסוף סוף העזתי לזרוק משהו - למחרת קבלתי חדש בדיוק אותו דבר.

 


אז מה אני אוספת או אספתי במשך השנים? 

 

 

מחקים, מפיות, מיניאטרות "פורצלן", כל פיסת נייר שהיה בה משהו חמוד, עטיפות של שוקולד, "זהבים", בולים, פיצ'יפקעס כללי - סיכות ראש, צעצועים קטנים... (פשוט דברים שלא נזרקו), מכתביות, מדבקות, גלויות, בקבוקי בושם, צפרדעים, פילים, מטריושקות, הפתעות מביצי הפתעה (האוסף שאני הכי מתמידה בו - עוד מעט קרוב ל30 שנים, כולל האריזות והפתקים), צעצועים של דמויות אנימציה שונות ובובות "little people" (דמויות ממשחק ילדים של "פישר פרייס"), כרטיסי שנה טובה, צעצועי קפיץ, קרמיקה ישראלית של שנות החמישים פלוס (בעיקר תבליטים), פיגרים של "פאנקו פופ - Funko pop " (אצלנו זהו אוסף משפחתי), ניירות עטיפה, אריזות של מוצרים שאני אוהבת את הגרפיקה שלהן, ספרי ילדים "של פעם", זכוכיות ים, פרסומות ישנות מהעיתונים, קופסאות פח, דיספנסרים של סוכריות "פז", דברים שאני רואה בהם פוטנציאל לעשות איתם משהו, ובאופן כללי כל מה שפשוט מוצא חן בעיני מאוד. חלק מהאוספים הללו הם אוספי ילדות, וחלק עדיין חיים ונושמים. אני מאוד אקלקטית כמו שאפשר לראות. על אף שיש משקל חזק לכל הדברים "הילדותיים לכאורה".