איסוף עצמי

S E L F  C O L L E C T E D

בוידם - אל הלא נודע

על הפעם הראשונה שעליתי לבוידם של ההורים שלי, צעד קטן שהוא צעד גדול. לי.

שם אני מתחילה.

אחד החלומות שחוזרים אצלי לא מעט הוא שאני מוצאת בבית איזה חלל חדש שלא ידעתי על קיומו. חדר שצץ פתאום במרכז הבית, מרפסת מוארת וגדולה, מרתף מסתורי שמנהרה תת קרקעית מובילה אליו, או הכי טוב - בוידם. אוי כמה שאני רוצה בוידם.

זה אולי נשמע קצת הזוי, אבל אחד הימים המאושרים בחיי היה היום שבו עליתי לראשונה לבוידם בבית ההורים שלי. במשך שנים פחדתי. לא העזתי לטפס עד לשלב האחרון בסולם ואז להשתחל דרך הדלתות הצרות בתקרת המטבח אל העולם שנמצא שם למעלה, בין תקרה לגג. לפעמים הייתי מציצה קצת פנימה, מנסה לצוד בעיניים מקטעים של עבר. אבל לא יותר מזה.

לפני שבע-עשרה שנים, הסקרנות וההבטחה המתוקה למצוא שם דברים מגניבים, חפצים ששמעתי עליהם רק בסיפורים וכאלו שכל חיפוש אחריהם הוביל לתהיה "אולי הם בבוידם?", גברו על הפחד. לקראת מבצע ניקוי וארגון בוידם שאבא שלי ואני יזמנו, סוף סוף עשיתי את הצעד. עליתי על הסולם (עד לשלב האחרון) נתתי זינוק קטן של אמונה ונכנסתי לעולם הזה שם למעלה. עולם בלתי נראה ביום יום, מוזנח, אבל קיים וגדוש, ומלא סיפורים. עולם של אבק וזכרונות.

בוידם הוא מקום ששמים בו דברים על מנת לשכוח. זו לא ההגדרה הרשמית אבל זה מה שקורה בפועל. מכניסים לשם דברים שרב הסיכויים שלא נשתמש בהם יותר, אבל אנחנו פשוט לא מסוגלים להיפרד. למעט בתקופה שלפני המזגנים, כשהיו מורידים את התנור בחורף ואת המאוורר בקיץ, בדרך כלל מה שמוגלה לשם יצא רק אחרי המון שנים, אם בכלל. ואז יקרה לו אחד משניים, או שאותות הזמן ניכרים בו בצורה חסרת רחמים ואז יימצא עצמו בפח האשפה, או שפתאום יתגלה ערכו המחודש, שונה לגמרי ממה שהיה כשנכנס לשם. המובן מאליו הופך יקר ערך. בדרך כלל רגשי.

מחסן הוא מחסן. כשמו כן הוא, מאחסן חפצים שלפעמים נוציא לאוורור לפי הצורך. אבל בוידם הוא משהו אחר. לא סתם מדברים על אוצרות מהבוידם. בעיניי יש בו משהו מסתורי. (מעין מקבילה לעליית גג. איפה "הגוניס" היו מוצאים מפת אוצר? במחסן מפלסטיק?) בוידם מגיע עם הבטחה. נסתר מן העין אבל נוכח. חלק מהבית, אבל החלק שלא רואים אם לא מסתכלים למעלה, קיים ולא קיים. יש בו היסטוריה וגעגועים, מעין תת מודע של הבית.

יוצאים לאור

הבוידם של ההורים שלי גדול מאוד. כמעט בגודל הדירה כולה. הרצפת שלו היא תקרת רביץ, כזו שמי שדורך במקום הלא נכון, רבים הסיכויים שימצא את עצמו עובר דרך התקרה. במשך שלושה ימים עלינו אבא שלי ואני לבוידם והורדנו את כל תכולתו מטה. אני חושבת שמעולם לא עבדתי בלהט ובחריצות כזו. הרגשתי כמו ארכיאולוגית. הררי אבק וניילונים מפוררים עד דק מכסים את הכל. ניגוב של שכבות מגלה את היופי הטמון ואפשר ללמוד משהו על ההיסטוריה האנושית, המשפחתית.

חפצים שנגעו בהם ידיים של אנשים שלא פגשתי מעולם ולא הכרתי, אבל חלק מהם בי ואני חלק מהם. ראיתי תמונות, שמעתי סיפורים ועכשיו נוגעת במשהו שגם הם נגעו בו. שהיה חשוב להם. שהעסיק אותם. דברים שנישארו אחריהם

והם כמו חוליה שמקשרת אותי לעולם שלהם. חפצים שמתעוררים לחיים.

חלק מהדברים מצאו את מקומם בפח, חלקם נוקו וחזרו למעלה - מחכים לפעם הבאה, וחלקם שבו להיות שותפים לחלל הבית, לקבל מקום של כבוד ולספר סיפורים.

אז מה מצאתי? טוב, לא מצאתי מפה לאיזה אוצר שיכסה לי את המשכנתא. אבל מצאתי אוצרות שבעיני יקרים יותר

הכד של סבתא רבתא בייל'ה

ההגדה המשפחתית מספרת על סבתא רבתא בייל'ה שחסכה פרוטה לפרוטה על מנת לקנות מעיל לחורף. וכשסוף סוף יצאה לקנות את המעיל, נפלו עיניה על כד. אגרטל. מעיל או אגרטל? מעיל או אגרטל? חזרה הביתה עם אגרטל. סיפור שמראה לי יותר מכל כי דם הוא לא מים, והתפוח לא נופל רחוק מהעץ. והרי הוא לפניכם.

סרט 16 מ”מ “איש המחטים” - The Pincushion Man

אחד הסיפורים המשפחתיים שאני אוהבת במיוחד הוא סיפור שאבא שלי נוהג לספר, על שני סרטים שאביו היה מקרין לילדי הבית במקרן 16 המ"מ שלו. אחד נקרא "זייגפיש" ("דג החרב" ככל הנראה של "אגפא") והשני הוא "איש המחטים".

שנים שמעתי על "איש המחטים", וההתרגשות למצוא אותו ככה בשלמותו בבוידם היתה גדולה. אפילו אבא שלי לא ידע שהוא שם. החום והלחות כמובן לא הטיבו עם הצללויד והחרקים לא עם הקרטון, אבל יחסית לפריט כזה עדין ששכב בבוידם יותר מארבעים שנה, מצבו היה טוב למדי.

סבא שלי היה, כך גיליתי רק לאחרונה, בין יתר עיסוקיו גם מתקן מכונות קולנוע. התקופה מלחמת העולם השניה, רוב מכונות הקולנוע בארץ היו תוצרת גרמניה ולא היה ניתן להשיג חלקי חילוף למכונות שהתקלקלו לא מעט. כך הגיע סבא שלי שהיה חרט ובעל כשרון טכני מצוין לתקן וליצור חלקי חילוף למכונות קולנוע. במסגרת העבודה היה מקבל לפני כל הקרנת בכורה שנערכה במוצאי שבת, את הסרט בגרסת 16 המ"מ לקחת הביתה, צ'ופר.

וכך בכל יום שישי שכזה, היה מוציא סבא שלי את מקרן 16 המ"מ למרפסת הבית, מכוון לקיר השירותים של בית ספר "יבנה" בתל אביב (שהפך באותם רגעים למסך קולנוע אלטרנטיבי) ומקרין את הסרטים להנאת תושבי השכונה.

בין הסרטים היו למשל הלהיטים הגדולים של אותה תקופה כמו "שלגיה" של דיסני ו"חלף עם הרוח". הסיפור הזה תמיד הילך עליי קסם. המחשבה על תחושת החברותא שודאי חוו הצופים, ברגעים שהיו נדירים וחדשניים לעומת השפע שאנחנו חווים היום, מרגשת אותי מאוד.

"איש המחטים" שנקרא גם Balloon land הוא סרט אנימציה קצר שהופק על ידי יו בי יורקס (Ubbe Eert "Ub" Iwerks), יוצר אמריקאי חשוב בהיסטוריה של האנימציה שבין היתר היה שותף ליצירת דמותו של מיקי מאוס. סבא שלי קיבל את הסרט במסגרת עבודתו. והיום בעידן היו טיוב - אפשר גם לצפות בו בלחיצת עכבר.

.כמה מרושע הוא איש מחטים בעולם של בלונים

גלויות “עיניים זזות”

1969. האדם הראשון נוחת על הירח. ואבא שלי נרגש מהמאורע, (איך אפשר שלא) מתחיל לאסוף כל מיני דברים שקשורים לנחיתה על הירח ולמרוץ לחלל בכלל. עיתונים ומגזינים שסיקרו את הנחיתה, בולים, ועוד.

בין הממצאים שגיליתי בבוידם היו גלויות מצוירות בנושא החלל, המכונות "גלויות עיניים זזות", בגלל העיניים הבולטות והמשקשקות שהודבקו עליהן. הגלויות שאני מצאתי היו ללא עיניים מודבקות וללא הדפס מצידן האחורי, כך שהגענו למסקנה שככל הנראה מדובר ב"מקלטורות" - הדפסי ניסיון שנעשו בבית הדפוס "אמנים מאוחדים" שאבי עבד בו באותה תקופה. בבית מצאתי עוד גלויות שכאלה אשר בצידן האחורי מופיע מה שנראה לי שם המוציא לאור "דן ירושליים" ולכל גלויה מספר משלה. לא הצלחתי למצוא עליהן מידע אבל אני יודעת שאנשים אוספים אותן. ונחשו מה - גם אני.

אני אוהבת מאוד את הגלויות האלה, האיורים יפהפיים בעיני וחלקן מתארות הווי שכבר איננו ומקצועות שפחות נפוצים היום. הלך רוח של תקופה. לצערי בתור ילדה לא אהבתי את העיניים המרקדות ותלשתי אותן ביד אכזרית שחרבה גם את הגלויה עצמה. מזל שהיו כאלו שניצלו מהגורל האכזר והן מככבות כרגע באלבום. חלק כבר קניתי בשוק, לא מזמן.

והיד עוד נטויה.

המנורות של משפחת האוסקינד

לסבא שלי זיגמונד האוסקינד ואחיו היה בית מלאכה לגופי תאורה. האחים הוציאו פטנט שנקרא "אור גוון" - אהילים המורכבים מלוחות זכוכית, מודבקים זה לזה ותחתם תחרה. לצערי המנורות היחידות שהיו בידינו ונמצאו בבוידם, בהיותן עדינות מאוד, נהרסו תחת משקל דברים שנערמו מעליהן. ואין ברשותנו עוד. בצילום אפשר לראות את החלקים של גופי התאורה.

למטה אפשר לראות את אחד הצילומים האהובים עליי. סבא שלי, אבא שלו (סבא רבא) ואחיו יחד עם הפועלים בבית המלאכה שלהם.

כמה הייתי שמחה להכיר אותם, להיות שם ולהרגיש את תהליכי היצירה.

חותמות בית העסק של סבא יעקב

גם סבא שלי מצד אמי, סבא יעקב, היה איש מלאכת כפיים. מסגר. בבוידם מצאנו מזוודה עם מסמכים שלו, וגם מחברת קטנה, חותמות העסק וכסת דיו. חפצים כל כך יומיומיים ובעיני בעלי נוכחות גדולה. היתה יד שאחזה בהם יום יום.

גם במסגריה שלו הייתי שמחה לבקר לו ניתנה לי הזכות ומקווה להרחיב בהזדמנות גם על הדברים הנהדרים שהוא יצר.

אבני פיספס צבעוניות

אני זוכרת שגרפתי את אבני הפסיפס הללו מרצפת הבוידם וישבתי עם דלי מלא מים, שוטפת אבן אבן מהאבק ופיסות הניילונים המתפוררים. ואחרי ייבוש מיינתי לצבעים - כי זה הכי כיף. הפסיפסים האלה היו חלק מנוף ילדותי. בחצר של ההורים שלי היה זה אך טבעי למצוא כאלו כמו שמוצאים כל אבן קטנה אחרת. בדרך כלל בצבע כחול ותכלת. הן הגיעו מהשכנים שנתנו לאמא שלי שקים של אבנים כאלו שהיו ברשותם ולא היה להם כבר צורך בהן, וכך התגלגלו לחצר. אמא שלי שהיתה גננת באותה תקופה היתה לוקחת אותן לגן, למטרות יצירה. כפי ששמתי לב רק עכשיו כשצילמתי, היו אלו ככל הנראה הפיסות הפגומות. אלו שנשברו, הגלזורה לא יצאה טוב, הצבעים זלגו או לא נתפסו. לא פוגם בכלום מהיופי שלהן ולדעתי אפילו מוסיף.

ומה לא שמרתי ומצא את מקומו ישר בפח האשפה?

תיק בית הספר שלי מכיתה ב'. כשפתחתי אותו נגלו בפנים שקיות ובהן מה שהיה 18 שנה קודם לכן, סנדוויצים של ארוחת עשר. בדרך כלל לא הייתי אוכלת אותם , וגם לא טורחת להשליך לפח. ככה שכל כמה זמן אמא שלי היתה שולפת משם שקיות עם סנדוויצים בדרגות עובש שונות. לפני שהעלו את התיק לבוידם, לא בדקו את תכולתו, וכך התיק והממצאים הלכו ישר לפח ועימם תזכורת חשובה לעתיד - תמיד לבדוק אם לא נשכח משהו בתיק של הילדות- בעיקר לפני חופשות ארוכות.

ומה יש היום בבוידם? דברים שמחכים לסיבוב שני (שאני מקווה לעשות בקרוב) וכל מה שאין לי מקום בשבילו בבית - כי אין לנו בוידם!

ללמוד להעריך מחדש

הבוידם שלי. עכשיו אני יוצאת לדרך חדשה. זה זינוק האמונה הקטן שלי - שהוא למעשה צעד ענק עבורי. אל הלא נודע, אבל מסקרן ומרתק. להפוך יום אחד של אושר, להרבה ימים כאלה. זה הזמן שלי לשלוף מהבוידם הפנימי שלי את כל מה שהחבאתי שם ושכחתי. להוציא אל האור דברים שרק עכשיו אני מתחילה להעריך ולהבין שהם לא מובן מאליו. לאן הדרך תוביל אותי, אני לא יודעת. אני רק יודעת שזה הזמן. ואני לא פוחדת יותר.

מכירים סיפורים מרתקים מהבוידם? מהמחסן? מצאתם שם משהו מעניין? מרגש? ובכלל סיפורים מאחורי חפצים ? אני יותר מאשמח אם תשתפו אותי.

.

  • Black Facebook Icon
  • Black Pinterest Icon
  • Black Instagram Icon
עקבו אחרי
daphna hod.jpg

הי אני דפנה. בגיל 40 כשאני עדיין עסוקה בלחפש את המקום שלי, הגעתי למסקנה שיש קבוע אחד בחיים שלי עוד מילדות, לטוב ולרע - וזו האספנות שלי והנטיה לא לזרוק כלום. ואם ככה אז למה לא לראות בזה מתנה? הזדמנות לחקור? ליצור? לשמוע מאנשים כמוני ולהפסיק לשגע את הסביבה הקרובה? ואיזה מקום טוב יותר מבלוג בשביל לעשות בדיוק את זה? 

פוסטים אחרונים
לפי נושאים
אל תפספסו גם...