איסוף עצמי

S E L F  C O L L E C T E D

בוידם - אל הלא נודע

 

על הפעם הראשונה שעליתי לבוידם של ההורים שלי, צעד קטן שהוא צעד גדול. לי.

שם אני מתחילה.
 

 

אחד החלומות שחוזרים אצלי לא מעט הוא שאני מוצאת בבית איזה חלל חדש שלא ידעתי על קיומו. חדר שצץ פתאום במרכז הבית, מרפסת מוארת וגדולה, מרתף מסתורי שמנהרה תת קרקעית מובילה אליו, או הכי טוב - בוידם. אוי כמה שאני רוצה בוידם.

 

זה אולי נשמע קצת הזוי, אבל אחד הימים המאושרים בחיי היה היום שבו עליתי לראשונה לבוידם בבית ההורים שלי. במשך שנים פחדתי. לא העזתי לטפס עד לשלב האחרון בסולם ואז להשתחל דרך הדלתות הצרות בתקרת המטבח אל העולם שנמצא שם למעלה, בין תקרה לגג. לפעמים הייתי מציצה קצת פנימה, מנסה לצוד בעיניים מקטעים של עבר. אבל לא יותר מזה.

 

לפני שבע-עשרה שנים, הסקרנות וההבטחה המתוקה למצוא שם דברים מגניבים, חפצים ששמעתי עליהם רק בסיפורים וכאלו שכל חיפוש אחריהם הוביל לתהיה "אולי הם בבוידם?", גברו על הפחד. לקראת מבצע ניקוי וארגון בוידם שאבא שלי ואני יזמנו, סוף סוף עשיתי את הצעד. עליתי על הסולם (עד לשלב האחרון) נתתי זינוק קטן של אמונה ונכנסתי לעולם הזה שם למעלה. עולם בלתי נראה ביום יום, מוזנח, אבל קיים וגדוש, ומלא סיפורים. עולם של אבק וזכרונות.

 

 

בוידם הוא מקום ששמים בו דברים על מנת לשכוח. זו לא ההגדרה הרשמית אבל זה מה שקורה בפועל. מכניסים לשם דברים שרב הסיכויים שלא נשתמש בהם יותר, אבל אנחנו פשוט לא מסוגלים להיפרד. למעט בתקופה שלפני המזגנים, כשהיו מורידים את התנור בחורף ואת המאוורר בקיץ, בדרך כלל מה שמוגלה לשם יצא רק אחרי המון שנים, אם בכלל. ואז יקרה לו אחד משניים, או שאותות הזמן ניכרים בו בצורה חסרת רחמים ואז יימצא עצמו בפח האשפה, או שפתאום יתגלה ערכו המחודש, שונה לגמרי ממה שהיה כשנכנס לשם. המובן מאליו הופך יקר ערך. בדרך כלל רגשי.

 

 

מחסן הוא מחסן. כשמו כן הוא, מאחסן חפצים שלפעמים נוציא לאוורור לפי הצורך. אבל בוידם הוא משהו אחר. לא סתם מדברים על אוצרות מהבוידם. בעיניי יש בו משהו מסתורי. (מעין מקבילה לעליית גג. איפה "הגוניס" היו מוצאים מפת אוצר? במחסן מפלסטיק?)  בוידם מגיע עם הבטחה. נסתר מן העין אבל נוכח. חלק מהבית, אבל החלק שלא רואים אם לא מסתכלים למעלה, קיים ולא קיים. יש בו היסטוריה וגעגועים, מעין תת מודע של הבית.

 

 

יוצאים לאור


הבוידם של ההורים שלי גדול מאוד. כמעט בגודל הדירה כולה. הרצפת שלו היא תקרת רביץ, כזו שמי שדורך במקום הלא נכון, רבים הסיכויים שימצא את עצמו עובר דרך התקרה.
במשך שלושה ימים עלינו אבא שלי ואני לבוידם והורדנו את כל תכולתו מטה. אני חושבת שמעולם לא עבדתי בלהט ובחריצות כזו. הרגשתי כמו ארכיאולוגית. הררי אבק וניילונים מפוררים עד דק מכסים את הכל. ניגוב של שכבות מגלה את היופי הטמון ואפשר ללמוד משהו על ההיסטוריה האנושית, המשפחתית.

 
חפצים שנגעו בהם ידיים של אנשים שלא פגשתי מעולם ולא הכרתי, אבל חלק מהם בי ואני חלק מהם. ראיתי תמונות, שמעתי סיפורים ועכשיו נוגעת במשהו שגם הם נגעו בו. שהיה חשוב להם. שהעסיק אותם. דברים שנישארו אחריהם

והם כמו חוליה שמקשרת אותי לעולם שלהם. חפצים שמתעוררים לחיים.