איסוף עצמי

S E L F  C O L L E C T E D

שוקולדה

 

 

אם תשאלו את אמא שלי מהו הספר שאהבתי ביותר כילדה, סביר להניח שהתשובה תהיה "הספר הזה על הילדים בשוויץ". זו גם כנראה תהיה התשובה שלי. מדובר על הספר "הרי שוויץ" מסדרת "ילדים בעולם" של יולנדה קולומביני מונטי עם האיורים המולפאים של מאריפיא (שרבים מספרי הילדות האהובים עליי אוירו על ידה).

 

עכשיו תשאלו מה קסם לי כל כך בספר הזה? האם נופיה של שוויץ ? האם המדרונות המושלגים? כלב הסן ברנרד עם החבית על צווארו? השעונים? הילדות שיושבות ורוקמות? אני מניחה שכותרת הפוסט כבר הסגירה אותי. השוקולד. ולא סתם. עמוד שלם שהוקדש לתיאור השוקולד השוויצרי. האיור של הילדים האוחזים בחבילות המעוטרות ועוד יותר מזה המילים: " השוקולדות הן מכל סוג ומין. מטעם-וניל ועד ריח-יסמין. מרגרט בוחרת קרם בצבע מאדים, אך ג'והן מעדיף תערובת שקדים." אני ממש יכולה לדמיין את הטעם הנימוח. רק תקשיבו למילה "שוקולדה" איך היא מתגלגת על הלשון.

 

בכלל רוב הספרים שאהבתי כילדה היה בהם איור או תיאור של איזשהו מאכל מתוק. שוקולד, עוגות, סוכריות... 

אני אוהבת שוקולד. מאוד. אפילו בציורים. שוקולד חלב, כן? שלא תטעו. כמו רוב הילדים.

 

 

לפי מצב הספר אפשר לראות עד כמה היה אהוב.

 

כך שהאוסף הבא הוא אך טבעי לי ויש לציין בין האהובים עליי. אם לא ה...

אז אני לא אוספת שוקולד. שוקולד אני אוכלת. בהנאה רבה. לא תמצאו אצלי בארון פרלינים מ-1984. בכל אופן לא באופן מכוון, מה שמתחבא שם.. הכל יכול להיות.

 

 

עטיפות שוקולד

 

אם יש אוסף שאני בהחלט חושבת לטפח ולהשקיע בו משאבים זה האוסף הזה. איתו צועד יד ביד אוסף הפרסומות מהעיתונים – בעיקר של שוקולד. כמה פעמים אפשר למצוא אוסף שאתה מרוויח בו מכל הכיוונים. גם אוכל בהנאה וגם נשאר לך משהו ביד. (לאכול את העוגה ולהשאיר שלמה? ) זה אוסף שמשלב בתוכו כל כך הרבה דברים שאני אוהבת. גם עיצוב, גם משהו "ילדי", ציורים או צילומים של שוקולד, נוסטלגיה, זיכרונות מתוקים. מערב המון חושים.

 

האוסף הזה למעשה לא התחיל כאוסף. כילדה פשוט שמרתי את העטיפות עם כוכבי הסרטים המצוירים שכל כך אהבתי, אלו שבצדן השני היו דפי צביעה, וגם את ה"זהבים", עטיפות נייר האלומניום הקטנות שאמא שלי לימדה אותי ליישר עם האצבע. מדובר על תחילת שנות השמונים. באיזשהו שלב כשעברתי על המגירות שלי התחלתי לראות שיש לי כמה וכמה כאלה וזה בעצם אוסף, ואז התחלתי לשמור עטיפות באופן מכוון.

 

 

או קיי. יש לי וידוי. אבל אל תגלו לאף אחד.

אם מחר מישהו מגיש לי מכונת זמן ואומר לי "יאללה תשתוללי", מוזמנת למסע לאן שתבחרי (למתי שתבחרי)

לא נעים לי להגיד אבל די מהר אחרי רגע הצהרת האומות המאוחדות על הקמת המדינה ופגישה עם הסבים והסבתות שלי, הייתי עטה לשנות השמונים, לסופרמרקט בכיכר ויצמן בחולון ומורידה מדף שלם של שוקולדים. בשביל העטיפות. אחר כך שטה לי קצת קדימה לתחילת שנות התשעים ומביאה לי כמה קופסאות של ביצי הפתעה "קינדר", כשהיו מעניקים לדמויות שמות בעברית וזה היה חדש בארץ, וחוזרת. טוב וגם מעבירה כמה מסרים לדפנה הילדה, לחזק אותה קצת - מגיע לה.

 

עגום, אני יודעת. אבל אני מניחה שלרובנו האספנים / מתגעגעים שכמונו יש את הרגע הזה שאנחנו רואים משהו וחושבים "כמה כאלו היו לי", "חבל שזרקתי", "חבל שלא חשבתי על זה אז וקניתי מלא והיום אי אפשר להשיג".

 

זה המקרה שלי עם שוקולד "חייל חיילת" - שוקולד שהיה מיועד למכירה ב"שקם". כמה כאלו קיבלתי בילדותי. דודה של אבא שלי זכרונה לברכה נהגה להביא לי חפיסה של חמישים גרם (פעם היו כאלו) כשהיתה מגיעה לבקר את סבתי. בימים ההם, כשדודות היו מוציאות שוקולדים מתיק הקלאץ' שלהן (מכירים את "אל הבית באה גברת עם ריחות מעיר אחרת. את התיק שלה הורידה והניחה בפינה. לא אמרה אם יש או אין בו מתנה"... של יהודה אטלס?). כמה אהבתי את העטיפה הזו, תמיד שיגע אותי איך זה שהחייל מעניק לחיילת שוקולד "חייל חיילת" שעל עטיפתו מצויר חייל שמעניק לחיילת שוקולד "חייל חיילת" וכך הלאה בלופ אינסופי. אבל לא הייתי עדיין במודעות אספנית לצערי (איך העזתי בגיל 8?). ואולי זה היה מסוג הדברים שחשבתי שיהיו כאן לנצח ופתאום נעלמו. מאוד שמחתי כש"עלית" הוציאו מהדורה נוסטלגית לפני כמה שנים.

 

 

גם שוקולד "דפנה" למשל עם ציור דלי החלב. מעבר לכך שהיה שוקולד טעים במיוחד, 200 גרם וכל קוביה עבה מהרגיל, איך אני ששמי דפנה לא שמרתי