איסוף עצמי

S E L F  C O L L E C T E D

 

החופש הגדול בעיצומו, ושנת הלימודים מתקרבת.

החלק הכי מרגש מבחינתי בלימודי בבית הספר, היה ללכת לקנות את הציוד לתחילת השנה. הכל חדש, עפרונות מחודדים, מחקים נקיים, מחדדים שעובדים. עטיפות, מחברות חלקות ומדבקות שהיו אז האטרקציה המגוונת בציורים מתוקים. אני אפילו זוכרת את הקלמר הראשון שלי - פלסטיק ירוק קשיח, בפנים מחדד, מחק לבן, שלושה עפרונות. עדיין עולה לי באף הריח של החדש המרגש הזה. התחושה הזו של לפתוח דף חלק. 

 

ללכת איתי לקנות ציוד לבית הספר לקראת השנה החדשה היה התפקיד של אבא שלי. היינו לוקחים אוטובוס לסניף "ארטא" ברמת גן ובהמשך לסניף הגדול בנחלת בינימין בתל אביב. בין יתר הציוד הנדרש לשנת הלימודים, היה אבא שלי  מצ'פר אותי גם באיזו חבילה חדשה של עפרונות צבעוניים, טושים, או צבעי מים ובלוק ציור איכותי. מכיר לי את כל המותגים: "פבר-קסטל", "פליקן", "קרנדש", "ווינזר אנד ניוטון", "שטדלר", "הולביין", ניירות של "קנסון"...  עד היום חנויות לציוד כתיבה ויצירה הן האהובות עליי.

 

כל תחילת שנה הייתי דואגת לכתוב יפה ומסודר (ולהשתדל לא לכתוב ב"כתב חרטומים")  ומבטיחה לעצמי להתמיד. זה היה נמשך יום. 

 

 

מחברות ריקות

 

יש לי המון מחברות ריקות. מחכות להתמלא. כמה אני אוהבת מחברות, יומנים, ספרי סקיצות. מחפשת את המחברת האידיאלית שתכיל בתוכה את מה שבעיני ייחשב ראוי. אבל לרוב אני לא מסוגלת למלא אותן. יודעת שבדרך כלל אני אכתוב שברירי מחשבות לא מגובשות מספיק לכדי משפט - שבהמשך לא בטוח שאני עצמי אצליח לפענח מה כתבתי ולמה. 

 

בקופסה אחרת מחברות מלאות. אבל מלאות ברגעים קשים. בהם הנייר והעט היו החברים שלי – לרוקן את הראש, לתת לו לנוח קצת, לבטא את מה שכואב. תרפיה. אני רוצה מחברות של רגעים יפים, של רעיונות, של מחשבות שמשתוללות מאנרגיה של עשייה. אבל שם עדיין יש קיפאון. במחברת ריקה גלומים כל החלומות. היא פוטנציאל להכל. הכל כבר שם. אם אני אמלא אותה, אכתוב או אצייר – צמצמתי את האפשרויות.

ואולי אני אהרוס? זה לא יצא יפה וחכם וטוב כמו שרציתי. ואני אתלוש את הדף כדי ששוב היא תישאר חלקה. כמעט.

 

היו תקופות ארוכות בחיי שלא הבנתי מה הטעם ליצור משהו גשמי. לגלם את המחשבות שלי בצורה. הרי הנה דמיינתי יצירה בראש והיא כבר שם, בשביל מה להעביר אותה לנייר אם היא כבר שם בעולם המחשבה?

רק לאחרונה התחלתי להבין למה. אינטראקציה. להיות לבד עם הרעיונות שלי והמחשבות – לא הספיק לי. גיליתי כמה אינטראקציה היא דבר מפרה. הדדיות. כמה אפשר לתת ועוד יותר מזה כמה אפשר לקבל מאחרים. השראה. אנרגיה. והיצירה מתגלגלת ומקבלת חיים משל עצמה והיא הופכת ליותר.

 

אני אוהבת לראות מחברות מלאות של אחרים. כתובות בכתב צפוף ועט שחרט על הנייר והשאיר בו עומק. מחברות של רישומים ואיורים בהם רעיונות מקבלים צורה. גלים של מחשבות.

 

מקווה שיבוא יום ואני אמלא את המחברות שלי. ואהיה מרוצה ממה שיבוא לידי ביטוי. איך שהן. יפות לא יפות. כתב קריא או לא. ציור שאהבתי או לא. להבין שהן דרך והן תהליך. אנחנו באמת יכולים להתחיל מדף חלק? כמו כתב של ילד שמתפתח מאותיות משורטטות, מהוססות, חורטות על הנייר את המאמץ אל כתב שרץ, בטוח, כמו נשימה. אנחנו מתפתחים ומשתנים וגם מפתחים מניירות שהן רק שלנו לטוב ולרע, סוחבים את השיעורים שלמדנו לדף הבא. כי תמיד נשאר משהו בתוכנו שממשיך אתנו הלאה. יש התחלה חדשה שהיא תוצאה של מה שהיה קודם. טועים וממשיכים. וכל עוד אנחנו לוקחים נשימה עמוקה, מתרגשים לקראת החדש, מרגישים את הפרפרים בבטן, מחכים לחפון בשתי ידיים את מה שיגיע - נראה לי שיהיה בסדר. 

 

קצת נוסטלגיה

 

והנה כמה דברים ששמרתי מימי בית הספר שלי. האמת שחשבתי שיש לי הרבה יותר. הייתכן שזרקתי?! 

קצת מערכות שעות משנות ה-80. היום אנחנו ההורים מקבלים למייל מערכת שבועית, שמשתנה כל הזמן. 

מדהים לראות איזה ערוץ פרסומי זה היה. 

 

"צוות לעניין" - הכיף של שישי אחרי הצהריים.